חודש לתוך חופשת הקיץ ורבים מהילדים והנוער שומרים על הקשר ביניהם וכבר הספיקו לבלות יחד, להיפגש ולשוחח – פנים מול פנים וגם ברשתות החברתיות השונות. אבל, יש כאלה שלא. ישנם ילדים שחווים את חופשת הקיץ כתקופה של שקט מהדהד – שקט של בדידות חברתית – הילדים הללו לא מקבלים כל סימן שמישהו חושב עליהם, מחכה להם, רוצה בנוכחותם או זוכר את קיומם.
זו אינה תוצאה של חרם מוצהר ואין בה אלימות, לא מילולית ולא פיזית. היא מתרחשת דווקא מתוך העדר מוחלט של קשר, של נראות ו/או קבלה.
והילדים הללו לא תמיד ידברו ולא תמיד יבקשו עזרה. אבל הם יתנהגו – כי התנהגות זו שפה ועלינו המבוגרים, ההורים האחראים, לשים לב לסימני המצוקה. לשים לב לרגשות שעולים (עצב, אכזבה, תחושת דחייה, דיכאון, חרדה) ולהתנהגות (כמו התבודדות, התכנסות והסתגרות, ריחוק, דיבור שלילי וירידה בערך העצמי ובביטחון העצמי).
הלכה למעשה – מה נעשה?
- היו עם יד על הדופק – שוחחו עם ילדכם, הביעו עניין ושאלו שאלות (אבל לא יותר מידי!). הקשיבו לקשיים, למילים שבין השורות, תנו מקום לתחושות ולרגשות.
- עודדו אותם להזמין, לצרף, להתחבר ולתקשר עם ילדים נוספים ולא רק עם הילדים "הקבועים". כך, ירחיבו את המעגלים החברתיים.
- אם ילדכם נמצא בצד של הבדידות – חפשו שותפות: פנו להורים/לועד מהכיתה או מהחוג, הציעו יוזמה, חפשו דרכים לגשר (פעילות גיבוש לכיתה טרם החזרה לביה"ס, פעילות גיבוש קייצית, חגיגת יום הולדת משותפת וכד'.
- גלו רגישות. אם קיבלתם פנייה מהורה שפונה לעזרה – הקשיבו ושאלו: "איך נוכל לסייע?" ותמיד זכרו – שזה היה יכול להיות הילד שלכם.
- במידה וניכר שהקושי מתמשך – אל תהססו וערבו גורמי מקצוע במישרין או בעקיפין.
זכרו, יש ילדים – שעבורם הודעה קטנה, הזמנה פשוטה, או מפגש פנים אל פנים –
עושים את ההבדל בין חושך לאור. וכמו שלאף ילד לא מגיע להרגיש שקוף בכיתה –
גם לאף אחד לא מגיע להיות לבדו בחופשה.
