0

אנו במרכז להורות משמעותית אשדוד מנפיקים אישורי חפירה להורים.

הבן שלי, בן ה-14, כל הזמן אומר לי שאני “חופרת”. אם אני מסבירה לו שאסור להיכנס לים ללא פיקוח מציל, כשאני לא מרשה שיסתובב ברחוב בשעות הלילה המאוחרות ועוד נושאים, הוא ישר כועס ומבקש שלא “אחפור” לו.  מה לעשות?

אמא יקרה, קודם כל, את עושה נכון: אחד התפקידים שלנו כהורים זה להסביר ולהדריך את הילדים. לעומת זאת, לילדים בגיל ההתבגרות יש משימה- להתבגר!

חלק מתהליך ההתבגרות נקרא נפרדות– איך המתבגר נפרד מה”סינור” של אמא ואבא, איך הוא הופך להיות אדם עצמאי ונפרד?

אחד הדרכים: להתנגד לכל מסר שלנו, ההורים, הנאמר עדיין בטון של- “אנחנו ההורים ואתה הילד”. הנער מגיב בהתנגדות ויכעס לא כלפי התוכן אלא לדרך בה נאמרים הדברים.

ההורים, מצד שני- רואים את הנער כילד, מכירים בסכנות הגיל וחשוב להם להדריך ועדיין לשמור על הנער.

אז מה צריך לעשות?

לשנות את צורת התקשורת מהטפה והסברים מגבוה (כי אנחנו ההורים ואנחנו יודעים) לשיח בין גדולים.

 ואיך עושים זאת?

  1. לתכנן זמן לשיחה- השיחות לא צריכות להיות “על הדרך” תוך כדי פעילות או בזמן שלנער/ה לא נוח. נצלו זמנים של יחד- נסיעה משותפת, ארוחות משותפות על מנת לשוחח.
  2. בשיחה- 2 הצדדים מדברים. חשוב לתת מקום לנער/ה להגיד את דבריהם גם אם זה לא נראה לנו ההורים, לתת מקום להתנגדויות, להיות אמפטיים.
  3. לא להטיף או לאסור. לחשוב איך לחזק את הנער/ה במקומות החזקים שלהם.
  4. לעודד ולהשמיע דברי שבח, גאווה ועידוד גם בפני אחרים- אבל שהם ישמעו זאת (לדבר בטלפון עם סבתא ולספר לה)
  5. להמשיך ולחפור– בשיח משותף, כשמגיע התור שלנו להגיד לנער/ה כמה אתם דואגים, כמה הם חשובים לנו, כמה אנחנו אוהבים אותם ומהסיבה הזו אנחנו נמשיך לחפור.

 

אנו במרכז להורות משמעותית אשדוד מנפיקים אישורי חפירה להורים.

איור של עט חפירה